אין קיצור דרך בלימוד טכניקת תנועה / גרשון קום
במאה ה -21 כמות וקצב המידע ששוטף אותנו - רב מאד. הוא מועבר אלינו כל העת בעזרת פלטפורמות מידע מהירות, תוססות ומרגשות; כדוגמת הוואטסאפ, טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ועוד. הכל מעכשיו לעכשיו ובזה הרגע.
ענין זה לא מקובל בלימוד ותירגול טכניקת תנועה. לימוד תחום זה - מצריך אימון איטי, הדרגתי הכרוך בידיעת התרגיל והשלכתיו. קצב קבלת המידע במסגרות אימונים אלה, הוא איטי בהרבה לעומת קצב המידע התזזיתי היומיומי שהתרגלנו אליו.
לימוד תנועה צריך לעבור דרך עולמו הפיזי והמנטאלי של המתרגל בקצב איטי הכרוך בזיעה, השקעת זמן, סבלנות, לעיתים בשכחה מתסכלת של חלק מהתרגיל , אכזבה וראיתי גם תופעות של רוגז "ויציאה מהכלים" כשביצוע התרגיל לא מסתדר.
זו אחת הסיבות לבקשות חוזרות ונישנות אצל תלמידים לקבל דיסקים, קלטות מצולמות; או לאפשר להם לצלם את מהלך השיעור.
לטענתם (המוטעית) - כך יקל עליהם להפנים את ביצוע התרגיל באימונים בבית מול מסך הטלביזיה.
דרך זו אינה ראויה ואני שולל אותה לחלוטין. בלימוד תנועה עם הכוונות פנימיות, הלימוד הוא איטי, הדרגתי ומתמיד.
בגישה זו של לימוד מובנה, איטי, עקבי , מתמיד – מתרחש תהליך ההבשלה של הפנמת התרגיל כך שהוא הופך אט אט ליותר ויותר מושלם. דרך זו שואבת את התלמיד, המתאמן, המתרגל, לחקר אישי חודר ללא פשרות - בהיבט הפיזי והמנטאלי בעזרת ביצוע התרגיל.
תירגול אמיתי של תנועה מעלה אצל המתרגל שאלות נכונות כמו: היכן קיימת החסימה שמונעת ממני לבצע חלק זה או אחר מהתרגיל? כיצד ניתן להתגבר על חסימה זו ולהפנים את החלק הבעייתי כדי שיהפוך לידידותי וחלק בלתי נפרד זורם ושוטף של כל מכלול התרגיל? מדוע אני לא מרגיש נוח בביצוע חלק מסוים של התרגיל? ועוד מגוון רחב של שאלות שיש בהם משום חקר אישי שמטמיע את השיטה התנועתית בגופו ונפשו של המתרגל. זו הכוונה !
יתרה מזאת, אדם המייעד את עצמו להיות לעתיד לבוא מאמן, מטפל תנועתי, מורה בשיטה תנועתית כלשהי לא יכול להיות איש מקצוע טוב אם למד והתאמן דרך מסכי פלזמה ולא דרך עולמו הפיזי והמנטאלי.
גישתי זו משופעת מהתנסות אישית וכמובן משיזוטו מסונגה שניסח מודל מתודי המכיל שישה שלבים שאין להם סוף ושואבים את המתרגל ללימוד אמיתי ומעמיק.
אימון תנועתי משול לטיפת המים המחלחלת באיטיות ובהתמדה למעמקי האדמה.
אימון תנועתי שאין בו חקר אישי וסבלנות – אינו לימוד תנועתי: כך שלימוד תנועה מתבצע רק דרך הגוף והנפש ולא דרך מסכי פלאזמה ומצלמות הניידים.
בקורס תנועה טיפולית להסמכת טיפול בתנועה S.S.D - לומדי הקורס לאחר האימון והתירגול, מקבלים שרטוטים אילמים של מוטוריקת התרגילים או שהם משורטטים במסגרת דיון כיתתי; עליהם כל אחד מוסיף הערות, חצים והדגשים נוספים - כל תלמיד לפי הבנתו האישית. גישה זו יוצרת אווירה לימודית של חקר אישי והבנת התירגול והפנמתו בצורה מעמיקה גם ברמת הניואנסים.
עוד בנושא זה: "התסכול מרכיב חיובי בתהליך הלמידה" לחצו👈 כאן
במאה ה -21 כמות וקצב המידע ששוטף אותנו - רב מאד. הוא מועבר אלינו כל העת בעזרת פלטפורמות מידע מהירות, תוססות ומרגשות; כדוגמת הוואטסאפ, טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ועוד. הכל מעכשיו לעכשיו ובזה הרגע.
ענין זה לא מקובל בלימוד ותירגול טכניקת תנועה. לימוד תחום זה - מצריך אימון איטי, הדרגתי הכרוך בידיעת התרגיל והשלכתיו. קצב קבלת המידע במסגרות אימונים אלה, הוא איטי בהרבה לעומת קצב המידע התזזיתי היומיומי שהתרגלנו אליו.
לימוד תנועה צריך לעבור דרך עולמו הפיזי והמנטאלי של המתרגל בקצב איטי הכרוך בזיעה, השקעת זמן, סבלנות, לעיתים בשכחה מתסכלת של חלק מהתרגיל , אכזבה וראיתי גם תופעות של רוגז "ויציאה מהכלים" כשביצוע התרגיל לא מסתדר.
זו אחת הסיבות לבקשות חוזרות ונישנות אצל תלמידים לקבל דיסקים, קלטות מצולמות; או לאפשר להם לצלם את מהלך השיעור.
לטענתם (המוטעית) - כך יקל עליהם להפנים את ביצוע התרגיל באימונים בבית מול מסך הטלביזיה.
דרך זו אינה ראויה ואני שולל אותה לחלוטין. בלימוד תנועה עם הכוונות פנימיות, הלימוד הוא איטי, הדרגתי ומתמיד.
בגישה זו של לימוד מובנה, איטי, עקבי , מתמיד – מתרחש תהליך ההבשלה של הפנמת התרגיל כך שהוא הופך אט אט ליותר ויותר מושלם. דרך זו שואבת את התלמיד, המתאמן, המתרגל, לחקר אישי חודר ללא פשרות - בהיבט הפיזי והמנטאלי בעזרת ביצוע התרגיל.
תירגול אמיתי של תנועה מעלה אצל המתרגל שאלות נכונות כמו: היכן קיימת החסימה שמונעת ממני לבצע חלק זה או אחר מהתרגיל? כיצד ניתן להתגבר על חסימה זו ולהפנים את החלק הבעייתי כדי שיהפוך לידידותי וחלק בלתי נפרד זורם ושוטף של כל מכלול התרגיל? מדוע אני לא מרגיש נוח בביצוע חלק מסוים של התרגיל? ועוד מגוון רחב של שאלות שיש בהם משום חקר אישי שמטמיע את השיטה התנועתית בגופו ונפשו של המתרגל. זו הכוונה !
יתרה מזאת, אדם המייעד את עצמו להיות לעתיד לבוא מאמן, מטפל תנועתי, מורה בשיטה תנועתית כלשהי לא יכול להיות איש מקצוע טוב אם למד והתאמן דרך מסכי פלזמה ולא דרך עולמו הפיזי והמנטאלי.
גישתי זו משופעת מהתנסות אישית וכמובן משיזוטו מסונגה שניסח מודל מתודי המכיל שישה שלבים שאין להם סוף ושואבים את המתרגל ללימוד אמיתי ומעמיק.
אימון תנועתי משול לטיפת המים המחלחלת באיטיות ובהתמדה למעמקי האדמה.
אימון תנועתי שאין בו חקר אישי וסבלנות – אינו לימוד תנועתי: כך שלימוד תנועה מתבצע רק דרך הגוף והנפש ולא דרך מסכי פלאזמה ומצלמות הניידים.
בקורס תנועה טיפולית להסמכת טיפול בתנועה S.S.D - לומדי הקורס לאחר האימון והתירגול, מקבלים שרטוטים אילמים של מוטוריקת התרגילים או שהם משורטטים במסגרת דיון כיתתי; עליהם כל אחד מוסיף הערות, חצים והדגשים נוספים - כל תלמיד לפי הבנתו האישית. גישה זו יוצרת אווירה לימודית של חקר אישי והבנת התירגול והפנמתו בצורה מעמיקה גם ברמת הניואנסים.
עוד בנושא זה: "התסכול מרכיב חיובי בתהליך הלמידה" לחצו👈 כאן
