למה כן לטיפול - תנועתי לאדם שחווה טראומה / גרשון קום
תקציר זה, (שאת עיקרו הבאתי כאן מתוך המגזין המקוון מהות החיים) מביא את דעתם של הפסיכיאטר ד"ר ואן דר קולק והפסיכולוגית ד"ר ליסה פלדמן בארט בעניין יתרונות הטיפול - התנועתי בתסמין הטראומה.
מהי זווית הראייה ותפיסת העולם של אדם שחווה טראומה?
הפסיכולוגית וחוקרת המוח ד"ר ליסה פלדמן בארט טוענת "שלאחר חווית טראומה, המוח בונה מודל לפיו העולם הוא מקום מאיים, והוא מכין את הגוף להיות דרוך כלפיו באופן מתמיד. הוא ממשיך לבצע את התחזיות האלה, ממשיך למדל את העולם הזה, ולא מעדכן את עצמו. מוח שחווה אירוע טראומטי מתחווט מחדש כדי להתמקד בסימני סכנה בלבד, ולדחוק הצידה כל מידע אחר שאינו רלוונטי להישרדות. נוצר מעגל המזין את עצמו שבו המסלולים העצביים של סכנה במוח הולכים ומתחזקים, בעוד אלו של עיבוד מידע שגרתי נחלשים. מצב זה מתבטא בדריכות מתמדת והתעוררות של תחושות אימה גם לנוכח גירויים שגרתיים, לצד חוסר זמינות של המוח לעבד מידע "שגרתי" חדש. כתוצאה מכך, עלולה להיווצר תחושה שחיי היומיום תפלים וחסרי משמעות. באותו אופן שהמוח עבר מחיווט "נורמטיבי" לחיווט "טראומטי", הוא מסוגל לעבור שוב לחיווט אחר. לאור השיבוש במנגנוני עיבוד המידע והחיזוי שהטראומה יוצרת, נראה כי הם גם המפתח להתמודדות".
מדוע כן טיפול - תנועתי להקלת רגשות דחק?
הפסיכיאטר ד"ר ואן דר קולק מסביר את חשיבותם של טיפולים בתסמין הטראומה. הגישה המסורתית לטיפול בטראומה מתבססת על פסיכותרפיה. זו פונה לחלק החושב של המוח, השפתי וההגיוני. היא מסייע לארגן את האירוע בסדר כרונולוגי, לשים אותו בהקשר, ולעבד את התחושות שעולות ממנו. ואולם לדבריו, טיפולים כאלה יעילים עד גבול מסוים, שהרי חלק זה של המוח 'משותק' כיום, גוברת ההבנה שיש להרגיע קודם כל את מערכת העצבים על ידי פנייה לחלקים הקדומים יותר של המוח, אלה שבהם הטראומה נצרבת רגשית. תרגולים שעושים שימוש בגוף, בתנועותיו,
ובתחושותיו, משחררים את הגוף ומסמנים למערכת העצבים שהיא יכולה להתחיל להרפות מתגובת הדחק. רק אז, אומר ואן דר קולק, חוזרת זרימת הדם והחמצן התקינה אל המוח, וניתן שוב לפנות אל החלקים הרציונליים שלו בצורה יעילה".
ד"ר בארט מוסיפה שטיפולי הגוף-נפש השונים משחקים גם הם תפקיד חשוב בשבירת המודל הנוירולוגי שהטראומה יוצרת, ובשינוי התחזיות שנולדות ממנו. הם מסייעים להיחשף להתנסויות חדשות בסביבה תומכת, ומאפשרים להבין שהן יכולות להסתיים בבטחה ועל ידי כך להתחיל לייצר שוב מסלולים עצביים בריאים ותחזיות אופטימיות יותר. תוכנות ביו-פידבק, למשל, נותנות למטופל מעין פרס קטן בכל פעם שהוא מתמקד ונרגע. זה בעצם אימון למוח, שבו הוא לומד כי זה בטוח עבורו להגיב אחרת.
לסיכום: האירועים שעברנו בחיינו לא חייבים להגדיר אותנו. אדרבא, אנחנו יכולים להגדיר אותם. בכולנו קיים הפוטנציאל להחלמה אפילו מהטראומטיים ביותר שבהם. אין זה אומר שהזיכרונות מהם ימחקו ולא יכאיבו לנו יותר לעולם, אך נראה שאנו יכולים לפחות להשתחרר מן הלפיתה האכזרית שלהם על התחזיות שהמוח יוצר. "והידיעה שיש לנו שליטה מסוימת בניהול התוכן הזה", אומרת בארט, "היא מתנה". לסקירה המלאה לחצו כאן
התמונות הן מתוך סמינר תנועתי בנושא: תנועה מונחית ככלי להתמודדות עם תחושות - דחק
שהנחיתי למפקחים על הוראת החינוך הגופני במשרד החינוך
לפרטים ליצירת קשר לחצו כאן